האמפתיה

שמרית היימן
2014

pdf iconלהורדת המאמר

עד לאחרונה ייחסו את מושג האמפתיה בעיקר לאנשי המקצוע העוסקים בטיפול כגון: עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ויועצים חינוכיים. כיום ישנה הבנה כי אמפתיה אינה נחלת אנשי מקצוע טיפוליים אלה בלבד, אלא אמפתיה היא כלי לתקשורת בין אנשים במצבי חיים שונים.

מהי אמפתיה? כץ (1976) מניח תשתית רעיונית בסיסית להבנת מושג האמפתיה. הוא מגדיר ארבעה שלבים עיקריים בתהליך האמפתיה.

שלב ההזדהות (identification) - בשלב זה מזדהה השומע עם סיפורו של הזולת. מטיל את חוויותיו האישיות 'לתוך' הזולת, לרגע הוא נבלע בתוך סיפורו של האחר תוך כדי איבוד זמני של תודעת עצמו.

שלב ההכללה (generalization) - שלב זה הינו חלק אינטגרלי בתוך שלב ההזדהות, בשלב ההכללה חלה הפנמה של הזולת ושל חוויותיו כאילו היו חוויותינו. ניתן לומר, שכאשר אנו מזדהים אנו מתנסים במה שהזולת מרגיש, ואילו כאשר אנו מכלילים אנו חשים את חוויות הזולת כאילו היו חוויותינו אנו.

שלב ההדהוד (reverberation) – שלב ההדהוד בתהליך האמפתיה הוא במהותו פעולה לא רצונית שניתן למקמה בסמוך למודע. {אנו מבחינים בשלושה מצבי תודעה: תת מודע, סמוך למודע והמודע} ההדהוד יוצר כעין הד פנימי על חלקים מניסיון החיים האישי שלנו כך שחלק מחוויותינו מתמזג בזהותו של הזולת בעוד שהחלק האחר מסוגל להגיב על חוויה זו כעל דבר חיצוני, כפי שהיא באמת.

שלב הניתוק ( separation) – בשלב זה על השומע לסגת מהשלבים הקודמים: ההזדהות ההכללה וההדהוד, ליצור אינטגרציה בין ידע קודם לבין האינפורמציה החדשה שנוספה, ובו בזמן לגבש לעצמו תפיסה, מתוך פרספקטיבה לבעייתו של הזולת, תוך כדי הכרה בנבדלותו של הזולת.

לסיכום: על מנת שיתפתח תהליך אמפתי, על השומע לפתח גמישות של 'גבולות האני' תוך הפעלת הדמיון למצבים המתוארים בפניו. בתהליך ההיפרדות - הנבדלות מהזולת, על השומע לקחת 'צעד אחורנית' ולהתבונן על התהליכים הסובייקטיביים במבט 'הצופה מלמעלה'. הצלחתו של תהליך האמפתיה תהיה מותנית באיזון בין הזדהות יתר לבין חוסר הזדהות.
(קוהוט, 1971; אצל הדר 2001), אבי פסיכולוגית ה"עצמי" טוען שהצורך לקבל אמפתיה חיוני לשם התפתחותו התקינה של 'העצמי'. האמפתיה מאפשרת לאדם לראות את עצמו בדמות זולתו ובמקביל "לפגוש את עצמו" מזווית ראייתו של הזולת. התפתחותו התקינה של האדם מושפעת ישירות מתגובותיו של הזולת (כגון: הוריו משפחתו וחבריו). אי לכך, אדם שלא חווה סביבה אמפתית יתקשה להיות אמפתי לאחר.

רוזנהיים (2003) מוסיף, שאמפתיה הינה חוויה רגשית בה האדם השומע משתתף בתהליכים רגשיים והנעתיים המתרחשים בעולמו של הזולת. כלומר, האמפתיה היא התהודה הרגשית המתעוררת אצל השומע לנוכח התנסויותיו והרגשותיו של המספר. רוזנהיים מסכים שאמפתיה במהותה היא תהליך אינטואיטיבי בלא כוונה מודעת מראש. התחושה היא 'שאם אני מרגיש כפי שאני מרגיש' כנראה זו תוצאה של הרגשות שהמספר עורר בי וייתכן וגם אצלו קיימים אותם רגשות.

ישנה הבחנה בין שני המושגים: הזדהות ואמפתיה. ניתן לתאר זאת באופן מטאפורי כאשר 'הזדהות' עם הזולת היא מצב בו כולך 'בנעליו שלו' ולכן אינך יכול לעזור לו. לעומת מצב 'אמפתי' בו אתה נמצא 'בנעליו שלו' רק באופן זמני ומיד לאחר מכן חוזר 'לנעליך שלך', עם המטען שקלטת כאשר היית בתוך נעליו.

קניאל (2013) מציג שלושה רכיבים לאמפתיה:

1. תהליך דינאמי בו יש מדרג של רמות, 2. תהליך רב ממדי המכיל רגשות מחשבות והתנהגויות, 3. תהליך מעגלי בין שני אנשים, כאשר האחד הוא המעניק את האמפתיה והשני הוא המאשר שקיבל אותה. על מנת לחוש את הזולת על איש החינוך להתחבר לפנימיותו (רפלקסיה), להתחבר לרגשותיו ולמחשבותיו הדומים לאלו של העומד מולו.

קניאל (שם) מבחין בין אמפתיה פסיבית בה האדם רק מקשיב לבין אמפתיה אקטיבית בה האדם המקשיב מביע הבנה למצוקות הזולת. באמפתיה פעילה השומע משתף את המספר במחשבותיו, רגשותיו והבנתו באשר לביטויי התנהגותו של המספר.

ניתן לומר, שתהליך האמפתיה הוא כעין סרט בו ישנו 'השחקן' ואתה השומע, הצופה בו מבחוץ, מזדהה עם מכאוביו ומצוקותיו כמו עם אהבותיו ושמחותיו, אך עדיין 'הסרט' הוא שלו ואתה מחוץ לו. הסיפור (הנרטיב) שבסרט, אותו מביא המספר משקף את עולמו הפנימי, ומאפשר לך השומע 'לעבור' בין העולמות השונים שלך ושל המספר.

נשאלת השאלה האם יש להתייחס לאמפתיה כמושג שלם אחד או שניתן להבחין בדרגות שונות של אמפתיה? איביי (Ivey, 2006) מבחין בשלבים שונים של האמפתיה משלב החסר הגמור של האמפתיה ועד מצב של אמפתיה גבוהה. לדעתו, רוב ביטויי האמפתיה נמצאים בין שני הקצוות הללו. המילים, שבהן משתמש כל אחד מן הצדדים השותפים בתהליך האמפתיה, יוצרות למעשה את הביטוי האמפתי שבתהליך.

 

 דוגמה מן המקורות: ממקורותינו:  

הסיפור הראשון, "ותֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי: וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן" (בראשית פרק ל' פסוקים א'-ב').

הסיפור השני, " וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן-הָרָמָתַיִם,..; וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה .... וְלוֹ, שְׁתֵּי נָשִׁים--שֵׁם אַחַת חַנָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה; וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים, וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים... וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה; וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ, וּלְכָל-בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ--מָנוֹת וּלְחַנָּה, יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם כִּי אֶת-חַנָּה אָהֵב, וַהשם סָגַר את רַחְמָהּ. וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם-כַּעַס, בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ: וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה...--כֵּן, תַּכְעִסֶנָּה; וַתִּבְכֶּה, וְלֹא תֹאכַל. וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ, חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי, וְלָמֶה, יֵרַע לְבָבֵךְ: הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ, מֵעֲשָׂרָה בָּנִים" (שמואל א' פרק א' פסוקים א'-ח')

בשני הסיפורים, לאיש יש שתי נשים, האחת יולדת בנים והשנייה האהובה, עקרה. האחת מגשימה את אימהותה למרות היותה הפחות אהובה והשנייה למרות היותה הנאהבת, בוכה וכואבת את היותה עקרה. בסיפור הראשון באה רחל בטענות לאישה יעקב, ותגובתו כעס וחוסר הבנה מוחלט למצוקתה של רחל (חוסר אמפתיה). ואילו בסיפור השני, חנה בוכה בלִבה ובעלה אלקנה ניגש אליה תוך גילויי הבנה למצוקתה ומביא לה מנה כפולה. הוא פונה אליה בשאלה רגישה ומתחשבת. אלקנה אמנם מבין את מצבה אך עדיין אינו מבין לעומק את הצורך שלה בבנים לעומת אהבתו אותה (אמפתיה ברמה בינונית).

כאשר אנו עוסקים בתהליך החינוכי, עלינו לזכור שהאמפתיה היא הכלי המרכזי בה מתפתחת אצל השומע היכולת לדמיין לפרטי פרטים את חווית הזולת, כפי שייתכן שהוא היה חש כך, לו היה במצבו. המשפט "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (פרקי אבות ב' ד') מבטא באופן ברור תחושה זו. יש להדגיש שבתהליך האמפתי, אינך חייב לחוות בפועל את חוויות הזולת (התנהגות אלימה למשל) ולהסכים להתנהגות זו, אולם אתה יכול להבין את נקודת מבטו של הזולת ואת הסיבות שהובילו אותו להתנהגות זו.

אמפתיה אינה וויתור על ערכיך ועמדותיך אלא יצירת חיבור רגשי לעמדת הזולת, תוך הדדיות בלמידת הקשר ביניכם מבלי לוותר על עצמיותך.

אחד הקשיים העומדים בפני איש החינוך- המטפל היא היכולת לזוז צעד אחד אחורנית ולהיות בעמדת 'הצופה מלמעלה' המסוגל לבחון את המידע החדש שקיבל, תוך אינטגרציה בין עולמו הפנימי של הזולת לבין עולמו שלו, להיות 'מחוץ ובפנים' בו זמנית.

ישנו הבדל במקומה של האמפתיה בתהליך הכשרת מורים להוראה לבין הכשרת היועצים החינוכיים. בעוד המורה הוכשר להעברת ידע ברור, ממוקד, תוך יצירת למידה משמעותית לתלמיד והאמפתיה אינה מרכיב מרכזי בהכשרתו, הרי שאצל היועץ החינוכי האמפתיה הינה מרכיב בעל חשיבות ומשמעות רבה בעבודתו מול אוכלוסיית היעד שלו (מורים, הורים ותלמידים ועוד). על 'פרח הייעוץ' ללמוד לפתח את מידת האמפתיה בתוך עצמו, בשביל עצמו ובשביל הגורמים אתם הוא נפגש. לדעתי, יש לשאוף שהתהליך האמפתי יתפוס מקום נכבד גם בהכשרתם של המורים ויאפשר להם לבנות גשרים וקשרים בונים, חיוביים ומשמעותיים עם תלמידיהם.

לסיכום ניתן לומר, שהתהליך האמפתי במערכת החינוך, אינו מובן מאליו. גם המורה וגם היועץ החינוכי נדרשים ללמידה ולאימון בתהליך זה, מתוך הבנה ש'הכרת העצמי' תיתכן רק אם כל אחד מהם יפגוש את השונה ממנו. התהליך האמפתי דורש גמישות מחשבתית, הקשבה פעילה ללא שיפוטיות, והבנה מעמיקה לתהליכים המתרחשים בינו לבין עצמו ובינו לבין זולתו וסביבתו. כיום חלק נכבד בשיח החינוכי מתייחס ליחסי מורים/תלמידים/הורים יש לעשות הכל על מנת שמורה יהווה דמות רלבנטית ומשמעותית בחיי התלמיד בהווה ולעתיד.

 

 מקורות  

הדר א. (2001) השיח הטיפולי, פסיכותרפיה אנאליטית כתהליך תקשורתי. זמורה ביתן, ישראל
כץ, ר', ל'. (1976) האמפאתיה – מהותה ושימושיה. בתוך: הייעוץ בחינוך עקרונות וגישות – אנתולוגיה. בעריכת רינה הורושובסקי. האוניברסיטה העברית, ביה"ס לחינוך.
עמודים 35-59.

קניאל, ש. (2013). אמפתיה בחינוך חינוך באהבה. מכון מופ"ת ישראל.

רוזנהיים, א. (2003). תצא נפשי עליך, הפסיכולוגיה פוגשת ביהדות. ידיעות אחרונות, ספרית חמד. עמודים 73-114.

 

Ivey,A. E. (2006) Intentional Interviewing and counseling. Thomson, Brooks/Cole, Publishing Company Monterey, California.

 

 

הדפסה