הרגע האחרון

on שלישי, 13 מאי 2014.

תערוכת "הרגע האחרון" מציגה את עבודותיהם של האמנים שרה אלימי, אהובה מועלם ויורם בלומנקרנץ. התערוכה מוצגת בגלריית מכללת קיי בין התאריכים 23/3/14 - 29/4/14.

להזמנה לתערוכה - לחצו כאן

 

"לאור טמפרטורת הרתיחה- אקלימיות ופוליטיות כאחד- מתייתר הצורך לרקוח את אסונות העתיד בקנוניות אפלות. כל הסימנים מראים שאם רק נישאר בנתיב שבו אנו מצויים כעת, הם יוסיפו להתרחש מאליהם ויכו באכזריות גוברת והולכת."*
נעמי קליין

הרגע האחרון

כל שניתן להעלות על הדעת מהתבוננות בעבודותיהן של שרה אלימי ואהובה מועלם משמעותו לאין שיעור גדולה יותר בעצם המפגש האנושי שתערוכה זו מזמנת. ידידותן נרקמה בעקבות השתתפותן בתערוכה קבוצתית שהתמות שלה גם הן הובילו הלאה מהתחום הפורמאלי הצר אל הקשר קיומי וחברתי רחב**. חלקי עימן גם הוא פרי להיכרות רבת שנים בינינו ולהבנות שאנו חולקים בנושאים רבים הרתומים ליצולי העשייה החברתית- אמנותית.***

לאורך השנים התקיימה אמנותן של שרה אלימי ואהובה כמשנית לשגרת פעולותיהן היומיומיות אך תמיד כַּמשמעותית וראשונה להווייתן התרבותית. הן לא מרבות להציג ותחום עיסוקן הראשי מקפל, כל אחת בעולמה, מרחב אדיר של ידע, שפה, טכניקה ובעיקר תובנות המשפיעים מאוד על סגנון, תוכן והקשר התצוגה של עבודתן. אהובה מועלם חוקרת בתחום מדעי המחשב ושרה אלימי היא מתרגמת ועורכת תוכן. במקורה יועדה תערוכה זו לחלל תצוגה מהותיקים בזירת הפמיניזם בישראל, אך משלא הסתייע להוציאה אל הפועל, היא הועתקה לחלל זה שבמכלל לחינוך ע"ש קיי, ובתוך כך התחדד בה, אותו הקשר רדיקאלי של עשייה שצומחת מתוך ופונה אל הפריפריה החברתית והגיאוגרפית של ישראל, שהוא בבסיס המפגש בין שלשתינו.

המרחב הציורי של אלימי הוא פתוח וצלהבי. עיקול מופיע תדיר בשדה נאבק בקו האופק ובאשליה הגואלת המטפורית שהוא מציע ומורה כחץ משלט על נוכחותה של קהילה מרוחקת המתקיימת מיבולי השדה וחיה בשולי הדרך הנמשכת הלאה אל מחוץ לציור. במנוגד לו החלל הציורי של אהובה מועלם הוא סימולציה ריאקציונרית לאינסופיות ה"עומק" הוירטואלי. ובעוד שרה אלימי שבה ומציבה בלב האקלים היבש השורר בציוריה את החממה, כמרחב של קיום מניפולטיבי ומווסת הנתון לפיקוח מחמיר כפוף לחוקי הפרספקטיבה, אהובה מועלם מצמיחה על המצע הכהה העמוק והמטאפיסי גידולי צבע באדום זעקני, ששורשיהם נטועים אי- שם הלאה מעבר למסגרת הבד, מנותקים מקרקע כלשהי ומכוח כבידה. הבלחים ושברי דימויים אמורפיים אלה, שאינם מתרצים לפרשנות אחת, מסמנים מנעד אסוציאטיבי להתרחשויות בעלות מוקד מובהק ודרמטי; גלוי לעין כמו פרח/ צמרת דקל/ נגע מודלק, או כזה שקיומו סמוי ומתווך כמו הלב וזרימת הדם, או אירוע קוסמי המתרחש מחוץ לטווח הראיה האנושית שגווניו המרהיבים הם לא יותר מהמרה ויזואליות לחישובים מתמטיים במערכות מדידה מתקדמות. עבודותיי שלי גם הן מפנות אל אזור ספר של קיום מעורער, בסמנן את לב החלל הציורי המסמא כמוקד, כציון "אובייקטיב" וחיצוני להיתלות בו, בנסיבות בהן בכל רגע ורגע נתונה הסיטואציה למשבר ולפירוק, ובו נשמעים באין פוקד, "פעימותיו" של מקלט ציבורי שהוא ה"סטודיו" שלי, בחצות ליל הרמטיים, ערוך ודרוך להינתן הפקודה.

התערוכה הזאת קוראת הלאה, למרחב ולדיון בממשות שמעבר לציור, אל החיים בצילם של בומים על- קוליים כשמטוסי קרב מגיחים מאופק שמשי ומרעידים את יריעות הפוליאתילן, הלאה אל שבריריות הקהילה החקלאית הנתונה לשרירות ליבם של אדריכלי אסונות היושבים במגדלים, הלאה אל הרגע שבו על הצג הכהה תופיע שורה לא מובנת של סימנים מהבהבים באדום . . .
ומשם חזרה אל העובדה הפשוטה שהציור מזמן לנו, מקור ומשאב קולקטיבי להדוף את הרגע האחרון הלאה, ולשאוף לתיקון.

יורם בלומנקרנץ, מרס 2014

* נעמי קליין, דוקטרינת ההלם- עליית הקפיטליזם של האסון, אנדלוס 2007, עמ' 501
** הדהודים- מלאת עשור לגלריה אנטיאה, אוצרת ריטה מנדס פלור, הגלריה ב"קול האישה", ירושלים 2004
*** אלג'יריה – זכרונות ילדות, הגלריה הוירטואלית של אתר קדמה בעריכת אהובה מועלם ויורם בלומנקרנץ , 2006

pic1

pic2

pic3

pic5