הבית של החשמל

on חמישי, 12 דצמבר 2013.

תערוכתה של גילה ספיר, בוגרת מכללת קיי, מוצגת בגלריית המכללה. קבלת הפנים ביום ג' 17/12/2013

להזמנה לתערוכה - לחצו כאן

נושא הבית, בית המשפחה והקיבוץ כבית, מופיע כחוט השני ביצירתה של גילה ספיר בצורות שונות. לדבריה, הדימוי "בית" מפתיע אותה בכל פעם מחדש והוא מופיע לפניה גלוי ונסתר פעמים רבות כל כך. " הנה למשל "הבית של החשמל" אני כל כך אוהבת את היצירה הזו ממש כמו בייבי. אנשים אמרו לי בחיוך: "כל כך הרבה פעמים עברנו ליד הדימויים האלה ולא שמנו לב ליופי שיש בדברים הפשוטים הנקרים בדרכנו." חייכתי (כמו הסמיילי שמצויר) וחשבתי לעצמי: טוב, אתם לא מפלרטטים עם ארון חשמל,." (ג. ספיר)

גילה ספיר משוטטת בשבילי הקיבוץ ואוספת רסיסי חיים שהושארו מאחור. חפץ עזוב מספר סיפור של מקום, של תקופה ושל אנשים שהשתמשו בו והשליכו אותו. לפעמים נמצא רק חלק מהחפץ. אותו חלק מתנתק מהקונספט השימושי או החזותי שלו והופך לפסל מונומנטלי בזעיר אנפין. במעבר לסטודיו ולאחר מכן לגלריה כחלק מעשייה אמנותית עולות השאלות לגבי מהות האדם, ביתו והחפצים שבהם הוא מקיף את עצמו ואשר מעצבים ומגדירים את חייו.

אותם חפצים עזובים המגיעים לסטודיו "פוגשים" מכחולים בגדלים שונים, צבעים ואובייקטים אחרים שנשארו מאחור ויוצרים כעין כאוס מרהיב. בליל של צורות וצבעים המתארגנים ביניהם למערכת של "שכנות" טובה שמתוכה קמה ועולה יצירתה של גילה ספיר. "ציורים רעים" ופיסול הנבנה מתוך ה"רדי מייד" של תולדות האמנות הם עכשיו היסוד הארכיטקטוני של עשייתה האמנותית. עולם ססגוני שמציאות ( כפי שהיא מתעדת אותה בצילומיה) ובדיה גרים בו בכפיפה אחת.

"וציור רע מהו? עשוי ברשלנות? או השימוש במכחולים לא מתאימים, ובניירות זולים ומשומשים עושה אותו רע? אני צובעת שטחים גדולים במכחול דק ומרופט, מציירת קווים במכחולים עבים, עובדת בצבעי מים (שקיבלתי בירושה מחבר טוב שעזב את הארץ) כאילו היו מדיום אחר ולא מחליפה מים כשצריך. וגם מציירת על ניירות קרועים ששימשו פעם עטיפות לעיתונים. המפגש הזה בין חפצים עזובים לציור רע לא יוצר ניגודים מעניינים. זהו מפגש סתמי של עיסוק בגרוטאות וחומרים זולים. האם העיסוק בהם מנותק מהמסורת של תולדות האמנות? האם באמנות העכשווית (שקיימת כבר עשרות שנים) נעשה כבר הכל?"(ג. ספיר)

המפגש של מודעות אקולוגית לסביבת מגוריה הקרובה והרחוקה יחד עם התחבטות ועיסוק בסוגיות מעולם האמנות (השימוש בחומר ממוחזר, מהו ציור אותנטי והאם יש מקום לעשייה שלא מקוטלגת) הם בבסיס העבודה של גילה ספיר. כיום, לאחר שנים רבות של "מחקר" ברחבי החצר האחורית של חיינו, ניתן לומר על עשייתה שאמירתה האמנותית שהנה מקורית, פורצת דרך ומשמעותית בשדה האמנות הרחב. בתערוכה "נלבישך שלמת בטון ומלט" בגלריה "ציאורים" שבקיבוץ אורים בה השתתפה בשנת 2008, הציגה גילה ספיר מקבץ עבודות שמוטיב איכות הסביבה והדגש על אחריותינו לסביבה בה אנו חיים, הנו הנושא הגלוי והסמוי גם יחד.

"..."נלבישך שלמת בטון ומלט" – השיר הזה מעסיק אותי כבר הרבה שנים. בילדותנו שרנו את השיר בתמימות וגאווה, באדיקות, מתוך אמונה והזדהות עם מילות השיר. כשהתבגרתי, עוד לפני שעסקתי באמנות התחלתי להיות מודעת לסביבה, לכך שאנו משליכים כל כך הרבה אשפה לרשות הרבים. הייתה סיסמה "הפסולת לסל וחסל". המסר היה – חינוך לשמירה על ניקיון, אך בעצם אנו צורכים וזורקים לאשפה. למעשה מה שנזרק אינו חסל כלל וכלל לא אלא מצטבר והופך לערמות כמעט בכל מקום.

כשאני נוסעת ברכבת או לצדי דרכים אני רואה ערמות עפר שנערמו על ידי ציוד הנדסי כבד המשנה את השטח ללא הכר. אני רואה שעל ערמות עפר אלו צומחים פרחי בר כאילו מנסים לשרוד בטבע שכולו נדל"ן. אנשים היושבים במכוניותיהם ונוסעים בכביש 6, מתפעלים מה"נוף הסינתטי" הנשקף מעבד לחלון וחושבים שהם נמצאים בנוף ובטבע, אבל לא כך הדבר. גם בתוך ישובים הנוי משגשג ואי אפשר למצוא שטח בור עם פרחי בר כמו בעבר. עצים עתיקים מועתקים ממקומם בגלל עבודות תשתיות בפרויקטים עצומים. איש לא חשב להעתיק או להזיז מעט את התשתיות ולתת כבוד לעצים העתיקים המספרים את סיפורנו. אם לוקחת את בנה הקטן למרכז קניות חדש : ל"ביג" החדש הרי מדי יום נפתח "ביג" חדש בכל עיר, וקונה לילד בחנות ספרים ענקית ספר קטן. בערב בקומה המי יודע כמה בביתם שבבנין מגורים גבוה, תספר האם לילדה לפני השנה סיפור על פרחי ארץ ישראל ועל פרפרים והילד ישכב לשון שמח ומרוצה. אבל לדעתי לא כך הדבר. אנו רומסים בתי גידול וכובשים את הטבע. רשות הרבים נשדדת, החיי והצומח של ארץ ישראל נפגע אנושות.

במיצב, אני משתמשת במפות בניין ומנסה להראות איך עצים ופרחים נדחקים לפינות אבל בכל זאת הם מנסים לחזור למרכז המפה, לפורמט לבית. לרוב אני משתמשת בשאריות של חומרי בניין ומעלה עליהם פרחים, עצים ובעלי חיים. בשבילי זה מסמל את המאבק בין ערכי טבע (בתי גידול) ושטחים פתוחים לבין תרבות האדם ה"כובש את השממה". בעצם כובשים את הסביבה. לכן אני רואה את השיר הזה כאילו בעוכרינו. לא לכך התכוון אלתרמן.
בחרתי לתת ביטוי לפרחים הנדושים והלא מוגנים כמו חרצית, סביון חלמית שלא זכו למקום של כבוד כמו כלנית נרקיס רקפת. למרת שהם נרמסים תחת מחבשי כבישים ותשתיות, יש בכוכם לעלות ולפרוח על ערמות עפר, במעזובות, בסדקים ובחצרות אחוריות של מפעלים."

בערים הקדמה כבר מלהטת
ובקניון אור נוצץ חשמל
אנו אוהבים אותך מולדת
בשמחה בשיר ובנדל"ן

אז תוך כדי שוטטות במרחבי הקיבוץ גילה ספיר נתקלה ב"סמיילי" שחייך אליה מבעד לארון החשמל. אמנם זה רק ציור, גרפיטי, אבל היא מאמינה שיש לו "תפקיד" עבורה. החצר האחורית, על מכלול חפצי האין חפץ שזרועים בה מסמלת בעיניה אסתטיקה של דלק וחלודה אשר קוסמים לה ומניעים אותה לומר דבר מה לעולם שכה מזניח את עצמו. גילה ספיר כאמנית קשובה ורגישה מצליחה בכך. בכשרון רב היא אורגת מרקם של הווייה מקומית שנימים של כאב נשזרים בו בהומור דק, מביאה לידי ביטוי את ההיגד האוניברסלי דרך המקום האישי שלה.

ישראל רבינוביץ

גילה ספיר - קורות חיים